מאפינס בירה ואוכמניות

לפעמים במהלך החיים, מבין כל האנשים שיוצא לנו לפגוש, להכיר ולשוחח, יש אנשים שנכנסים לנו לתוך הלב ונשארים שם. לא משנה כמה זמן עובר, כמה רחוק תהיו וכמה הרבה תעברו תוך כדי בחיים, עם עוד אנשים חדשים, תמיד האנשים האלו יהיו חלק מהחיים שלכם. האנשים האלה הופכים לחברים שלכם, לחברים הכי טובים שלכם, אלה שתמיד שם בשבילכם ואתם תמיד שם בשבילם.

חברים כאלה לא פוגשים הרבה, למרבה הצער, קשרים לעיתים הופכים לרופפים בתוך המהלכים המטורפים של החיים. חלק מתחילים ללמוד או לעבוד, חלק עוברים דירה, חלק גרים רחוק ולפעמים החיים פשוט עוברים.

לפעמים, למרות המהלכים המטורפים של החיים, החברים נשארים חברים ואפילו נכנסים לנו לתוך הלב אפילו עמוק עוד יותר. למרות התחלת הלימודים או העבודה, למרות מעבר הדירה, למרות המרחק הגדול ולמרות החיים שעוברים – הקשר עם החברים נשאר. וככה הוא רק מתחזק.
אם התמזל מזלכם ליצור כזאת חברות – שימרו עליה מכל משמר.



מזלי היה פי 5, פגשתי חמישה אנשים כאלה.



פגשתי 5 אנשים בתוך המהלך המטורף של החיים ולמרות שהרבה עבר מאז נפגשנו והתחברנו לראשונה, הקשר נשאר והמשיך להתהדק ולהתחזק. החברים ההם מאז, הם החברים הכי טובים שלי כיום, אלה שאני סומכת עליהם בכל מצב ולכל דבר.



הם פשוט נכנסו לי ללב ולא יצאו משם לעולם.
אז לכבוד הסתומים שלי, כרמלס, נחי, תמיר [אין לך כינוי, אתה בעייתי], מוראל וג'סי, הפוסט הזה מוקדש ♥



נפגשנו כולנו בצבא, כל אחד מקורס שונה, משרד שונה ואפילו קומות שונות, אבל במהלך הזמן, מבין כל האנשים האחרים, נשארו כולנו ביחד. עברנו הרבה, אפילו דרך כמה מדינות, ואני בהחלט יכולה להגיד שנעבור עוד המון.



אז איך הם קשורים למאפינס? תמשיכו לקרוא...



יום אחד החלטתי להכין את המתכון הראשון של הבלוג וקצת לשנות אותו. המתכון היה של מאפינס בירה, שוקולד לבן וריבת חלב ומאז רציתי לנסות להכין גרסא קצת שונה. הבירה בבלילה נותנת למאפינס טעם מעט דומה לשל סופגנייה ורציתי משהו שישתלב עם הרעיון, משהו מתוק.
עונת התותים נגמרה כבר מזמן וגם דובדבנים קפואים לא היו בסופר, אבל כן היו אוכמניות ולי פתאום נהיה חשק מטורף לאיזו אוכמנית כחלחלה, וכך נבנה הרעיון של מאפינס בירה ואוכמניות.



מאוד אהבתי את הטעם של המאפינס ואת הריח המשכר של הבירה יחד עם המתיקות של האוכמניות אבל לא הייתי בטוחה אם לכולם יסתדרו הטעמים ואם בכלל לפרסם את המתכון. לכן, ארזתי 5 מאפינס בתוך קופסא ונתתי לשפני הניסיון שלי לטעום קצת. 
נפגשנו באיזה פאב במודיעין, שהיה חשוך בזכות הפסקת חשמל מוזרה שהייתה, וחילקתי לכל אחד מהם מאפין, בתקווה שבאמת יצא לי טעים ושבלוטות הטעם שלי לא הפכו למוזרות.



כן, הבאתי מאפינס שהכנתי לפאב. זה לא מוזר בכלל. אני מגניבה ושלא תחשבו אחרת.



בכל אופן, אם היו לי חששות הן נעלמו ברגע שביקשו ממני להבריח להם את המתכון כדי שיכינו בעצמם, כשצעקו עליי שזה טעים מידי וכבר חצי תבנית נאכלה וכשסיפרו לי שאפילו המשפחות של כולם אהבו את המאפינס וביקשו עוד, אפילו הבת-דודה הקטנה בת השבע.



עכשיו אני בטוחה שגם אתם תאהבו את מאפינס הבירה והאוכמניות.

XOXO
דורין (צ'יני)

סקונס ג'ינג'ר ומנגו

פוסט ראשון של אוגוסט - שיא הקיץ, שיא השמש, שיא החופש. התקופה בה אין לך שום מחויבות חוץ מלהתעורר בבוקר, לשתות כוס קפה קפואה ולהירגע, לנוח, לאגור כוחות לקראת החודשים העמוסים יותר ולחבר בחזרה את החלקים בך שקצת התעקמו במהלך החודשים העמוסים הקודמים.

לפני שאכנס לתוך הרוגע והשלווה, יש אתגר חדש של מנטקה שעליי להיענות לו והאתגר החודש כלל לא רק אפייה של משהו טעים, אלא טעימה של אותו חומר גלם בפעם הראשונה.

זהו הג'ינג'ר.

אודה ואתוודה – מעולם לא אכלתי ג'ינג'ר. אפילו לא בסושי. אפילו לא אחד קטן ומסוכר.

לא היה לי מושג איזה טעם יש לג'ינג'ר ובכל זאת היה עליי לאפות משהו בעזרתו.

הפעם הראשונה שטעמתי ג'ינג'ר הייתה בשוק לוינסקי ביום שישי, 25 ליולי, 2014, בסביבות השעה 11 וחצי, קצת לפני שהייתה אזעקה.

הטעם היה חדש לגמרי, מן חריפות מהולה במתיקות ומעט מרירות. הטעם בהחלט הדגיש את תחושת חוסר האונים לנוכח אתגר הג'ינג'ר של מנטקה.

לכל מקרה, קניתי ג'ינג'ר מיובש – כדי שיבהה בי מעל השולחן עד שאהיה מסוגלת להתמודד מולו. וכך הוא נח לו, בשקט, בוהה בי כל פעם שאני חולפת על פניו ורומז לי שיגיע הרגע להתמודד מולו. 

ההתלבטויות עם מה לשלב אותו היו אינסופיות – שוקולד לבן, סילאן, קינמון, לימון, תפוחים, שזיפים, דלעת, בטטה ושאר ירקות. לא הייתי בטוחה מה בדיוק אז המשכתי לחלוף על פני הג'ינג'ר כאילו כלום לא קרה. 

לילה אחד , תוך כדי שכלום לא קורה, דפדפתי בתמונות הישנות שיש לי על המחשב והגעתי לתמונות של הטיול שלי ושל אחותי בלונדון לפני שנתיים. זה היה הטיול הראשון בחו"ל של שתינו, טיול אחרי הצבא שלי, טיול לפני הצבא שלה, טיול יום הולדת 21 שלי וטיול אחיות של שתינו.

עברתי מחדש על כל הרגעים שהיו לנו שם, מהעלייה המרגשת על המטוס וארוחת הבוקר הארוזה של הטיסה, ההגעה למלון המקסים אשר מהחלון שלנו משקיף על קזינו קטן ותיעודי ההמשך של כל רגע ורגע – החיפוש אחר לונדון איי בשעת ערב מאוחרת כשאף אחת מאתנו לא בטוחה איך לקרוא את המפה, הסיור באוטובוס התיירים הפתוח והתלהבות מכל בניין, פסל ותא טלפון אדום. השיט על התמזה, ההליכה בהייד פארק תוך כדי שסנאים מקפצים סביבנו, הפחד ממאות היונים שפתאום עפו לידנו והשעתיים בהן ישבנו בסטארבקס רק בגלל שמצאנו סוף סוףWIFI  שעובד. הפרידה משם הייתה מהולה בשמחה כי התחנה הבאה הייתה פריז ואי אפשר להיות מבואס כשפריז מחכה לך באופק.

בתוך כל העלאת הזיכרונות פתאום קלטתי משהו, באף ארוחת בוקר לא הגישו לנו סקונס, אותה לחמנייה בריטית מפורסמת.

הרגשת קיפוח החלה להתפתח אצלי.

כך עלה לי הרעיון – סקונס. וג'ינג'ר. והמנגו שבמקרר. האמנם?

התלהבתי מהרעיון והתחלתי לחפש מתכון לסקונס. הגעתי לבלוג בשם One City Owl ולמתכון לסקונס פשוט ומקסים שהוספתי אליו את חתיכות הג'ינג'ר המיובש, כדי שיפסיקו לבהות בי ואת המנגו שבמקרר סתם כי זה מנגו.

אמנם בתוצאה הסופית המנגו לא ממש מורגש, אולי כי ריסקתי אותו. פעם הבאה אכין כשהמנגו פשוט חתוך לקוביות ואז הביסים של הסקונס יהיו משובצים במתיקות של מנגו וחריפות של ג'ינג'ר.

אמנם הניסיון שלי עם הג'ינג'ר היה הראשון שלי, אבל שאר משתתפי מנטקה כבר מנוסים איתו ויצרו דברים טעימים, נהדרים ומעניינים ששווה להציץ ולנסות בעצמכם, אז כנסו ל"כחומר ביד הבלוגר" ותנסו איזו עוגייה או שתיים, גלידה, בלונדיז או טראפלס ותתנו לי טיפים לפעם הבאה.

So have a lovely morning

XOXO

דורין.

כדורי "שוקולד" נוסטלגיים

בוקר בהיר אחד 4 דורות של המשפחה החליטו להיפגש לכוס קפה ומאפה כדי להתאוורר קצת מכל אווירת האזעקות ששוררת כאן לאחרונה. ככה קרה שסבתא, אמא, 2 נכדות ונין אחד ישבו מסביב לשולחן, לגמו קפה, אכלו עוגה והעלו זיכרונות של ילדות קסומה.

לא הייתי בטוחה כמה מהחלב וכמה מהטחינה

זיכרונות של חופשות משפחתיות בהן דחסנו 5 אנשים, כלבלב קטן אחד והמון מזוודות לתוך מכונית פיאט קטנה ולבנה ונסענו לצימר ליד הכינרת. בדרך לשם היינו עוצרים לגלידה עם סוכריות צבעוניות וכדי שהכלבלב הקטן יתרוצץ קצת מסביב אחרי נסיעה ארוכה.

יחד אתנו נסעה עוד מכונית, גם דחוסה עם 5 אנשים, כלבלב קצת יותר גדול ועוד המון מזוודות. המכונית הזו כללה סבא, סבתא, דוד, דודה ובת דודה.

יחד הגענו לצימר ליד הכינרת, עם דשא רחב ונוף עוצר נשימה. פרקנו את כל האנשים, את כל הכלבים ואת כל המזוודות לתוך צימר אחד, עם חדר או שניים. אמנם היה צפוף בתוך הביתן אבל זה לא הפריע לאף אחד כי סוף סוף באמת כולנו היינו ביחד. גם הכלבלבים.

הבנות הכינו את השולחן, הבנים הכינו את המנגל וככה היינו יושבים 10 אנשים מסביב לשולחן ארוך אחד, כששני כלבלבים היו מתרוצצים מתחת לשולחן, מחפשים את האדם הנדיב שיבריח להם משהו טעים מהשולחן. כל העשרה היו מבריחים להם משהו טעים.

בערב כולנו היינו מתארגנים לשינה, לקראת יום הטיולים של מחר. סבא וסבתא היו ישנים בחדר עם המיטה, אמא, אבא, הדוד והדודה היו ישנים על המיטות הנפתחות ושאר הילדים היו ישנים על המזרנים שפוזרו ברחבי הביתן. הכלבלבים היו עוברים מאחד לשני, מקבלים ליטוף או שניים לפני השינה עד שהיו מתמקמים אצל סבתא או אצל אמא.

בבוקר היינו קמים עם הליקוק של הכלבלבים, מתכוננים ביחד, כל העשרה, לקראת ארוחת הבוקר. הפעם הגברים הכינו את השולחן והבנות היו מכינות את הארוחה, אבל שני הכלבלבים עדיין היו מתרוצצים מתחת לשולחן, מחפשים את האדם הנדיב שיבריח להם משהו טעים. עדיין כל העשרה היו מבריחים להם משהו טעים.

אחרי הארוחה היינו בוחרים איזו חורשת טבע או שביל מעניין לטייל בו, כשבדרך כלל היה מעורב איזה נחל, מפל, מערה או הר בעניין ההחלטה. אז כולם היו נדחסים בחזרה לשתי המכוניות ומטיילים איפשהו בסביבה. סבא היה לוקח גבעול של דשא ומשמיע קולות של טווס, סבתא הייתה צועקת אליו שבכלל אין פה טווסים אבל בדיוק אז נשמע קול בחזרה – אולי טווס, אולי בעל כנף אחר – וסבא היה קורץ לי ולאחותי.

ככה החופשות של הילדות שלי היו נראות – שבוע שלם של משפחה, אהבה וקריאות של טווס.

הזיכרון הזה עורר זיכרון ילדות אחר. משהו הרבה יותר קטן שהאנשים היחידים שהיו מעורבים בו היו אחותי ואני והוא תמיד התרחש ביום שישי, בזמן שאמא ואבא היו ישנים אחרי צהריים. אני הייתי בת 8 או 9 ואחותי בת 5 או 6.

היינו לוקחות את הספר "ילדים מבשלים" של רות סירקיס, הספר הצהוב והדק שסביר שגם לכם יש אותו, ומכינות את כדורי השוקולד של עמוד 59, שכבר התלכלך בכתמי שוקולד.

בשקט היינו מפוררות את עוגיות הפתי-בר, מערבבות את השוקולית ושופכות חצי מבקבוק תמצית הרום. בשקט היינו מגלגלות כדורים קטנים של שוקולד, מצפות אותם בסוכריות צבעוניות, מניחות בתוך המנז'טים הקטנים ובשקט מחכות שאמא ואבא יתעוררו כדי שנוכל להתפאר בכדורי השוקולד הטעימים שהכנו. ככה היינו מעבירות את אחר הצהריים של ימי שישי, בשקט-בשקט מכינות כדורי שוקולד בזמן שההורים ישנים.

זיכרון קטן וחמוד שתמיד מעלה לי חיוך והפעם גם עורר בי את החשק לכדורי שוקולד.

XOXO

דורין

לבבות קפה ושוקולד לבן - קצת ורוד מתוק למצב רוח

לא אפיתי לאחרונה. היה לי זמן, אבל לא היה לי חשק ולא הייתה לי השראה.

למרות שאני לא גרה בדרום, עדיין כל המצב (מבצע, מלחמה, לא ברור...) מחלחל פנימה לתוך התת מודע ופשוט מוריד את מצב הרוח. אני בדרך כלל די חסינה אבל אפילו אני די נשברתי.

נכון שהיה את המונדיאל ובמשחק הגמר גרמניה ניצחה וזה לגמרי העלה את המצב רוח, נכון שהיה לי מבחן שלמרות החשש הלך דווקא מעולה וגם העלה את מצב הרוח ונכון שהלכתי לסדנת קאפקייקס עם נטלי לוין המדהימה (הלא היא עוגיו.נט, אחת ממודלי החיקוי שלי) וכעת הספר שלה ושל אפרת ליכטנשטט (מהבלוג המדהים ומודל לחיקוי נוסף אז מה את עושה כל היום?) - "הספר המתוק" נמצא איתי והיה פשוט חלומי, מתוק, מדהים ומהמם וזה לגמרי העלה לי את מצב הרוח.

אבל עדיין, האזעקה נשמעה ועצם הצליל הזה מוריד ומאפס מצבי רוח.

מי שמכיר אותי יודע שאני לא בן אדם כזה ששוקע במצבי רוח ירודים, אני בן אדם שמח, צוחק ולפעמים גם צועק שגם במצבים קשים מוצא את הצד הוורוד של כל העניין.

אבל בתקופה הזו קצת קשה לי למצוא את הוורוד, אני יודעת שהוא נמצא שם ומחכה שימצאו אותו ויאמצו אותו אבל יש הרבה מסביב שהוא מעט נעלם.

בשלב מסוים, נמאס לי להיות שקועה בתוך "המסביב" והייתי חייבת למצוא את הוורוד הזה שנעלם קצת...

ואם אני לא מגיעה אל הוורוד, הוורוד יגיע אלי. הוא באמת הגיע אלי ושיפר לי לחלוטין את המצב רוח.

הוא גם מתוק.

אז הוורוד שלי, שאני מעניקה לכם, מגיע בצורה של לב, בטעם קפה ומשובץ בשוקולד צ'יפס לבן. כמובן שאפשר להכין אותו בצורה מרובעת (23X23) ופשוט לחתוך לריבועים, מלבנים או משולשים אבל אם יש במקרה תבנית בצורה של לבבות – לא צריך תירוצים או הסברים.

שולחת המון אהבה, לבבות וצבע ורוד!

XOXO

דורין