בוקר בהיר אחד 4 דורות של המשפחה החליטו להיפגש לכוס קפה ומאפה כדי להתאוורר קצת מכל אווירת האזעקות ששוררת כאן לאחרונה. ככה קרה שסבתא, אמא, 2 נכדות ונין אחד ישבו מסביב לשולחן, לגמו קפה, אכלו עוגה והעלו זיכרונות של ילדות קסומה.
 |
| לא הייתי בטוחה כמה מהחלב וכמה מהטחינה |
זיכרונות של חופשות משפחתיות בהן דחסנו 5 אנשים, כלבלב קטן אחד והמון
מזוודות לתוך מכונית פיאט קטנה ולבנה ונסענו לצימר ליד הכינרת. בדרך לשם היינו
עוצרים לגלידה עם סוכריות צבעוניות וכדי שהכלבלב הקטן יתרוצץ קצת מסביב אחרי נסיעה
ארוכה.
יחד אתנו נסעה עוד מכונית, גם דחוסה עם 5 אנשים, כלבלב קצת יותר גדול ועוד המון מזוודות. המכונית הזו כללה סבא, סבתא, דוד, דודה ובת דודה.
יחד הגענו לצימר ליד הכינרת, עם דשא רחב ונוף עוצר נשימה. פרקנו את כל
האנשים, את כל הכלבים ואת כל המזוודות לתוך צימר אחד, עם חדר או שניים. אמנם היה
צפוף בתוך הביתן אבל זה לא הפריע לאף אחד כי סוף סוף באמת כולנו היינו ביחד. גם
הכלבלבים.
הבנות הכינו את השולחן, הבנים הכינו את המנגל וככה היינו יושבים 10
אנשים מסביב לשולחן ארוך אחד, כששני כלבלבים היו מתרוצצים מתחת לשולחן, מחפשים את
האדם הנדיב שיבריח להם משהו טעים מהשולחן. כל העשרה היו מבריחים להם משהו טעים.
בערב כולנו היינו מתארגנים לשינה, לקראת יום הטיולים של מחר. סבא
וסבתא היו ישנים בחדר עם המיטה, אמא, אבא, הדוד והדודה היו ישנים על המיטות
הנפתחות ושאר הילדים היו ישנים על המזרנים שפוזרו ברחבי הביתן. הכלבלבים היו
עוברים מאחד לשני, מקבלים ליטוף או שניים לפני השינה עד שהיו מתמקמים אצל סבתא או אצל
אמא.
בבוקר היינו קמים עם הליקוק של הכלבלבים, מתכוננים ביחד, כל העשרה,
לקראת ארוחת הבוקר. הפעם הגברים הכינו את השולחן והבנות היו מכינות את הארוחה, אבל
שני הכלבלבים עדיין היו מתרוצצים מתחת לשולחן, מחפשים את האדם הנדיב שיבריח להם
משהו טעים. עדיין כל העשרה היו מבריחים להם משהו טעים.
אחרי הארוחה היינו בוחרים איזו חורשת טבע או שביל מעניין לטייל בו, כשבדרך
כלל היה מעורב איזה נחל, מפל, מערה או הר בעניין ההחלטה. אז כולם היו נדחסים בחזרה
לשתי המכוניות ומטיילים איפשהו בסביבה. סבא היה לוקח גבעול של דשא ומשמיע קולות של
טווס, סבתא הייתה צועקת אליו שבכלל אין פה טווסים אבל בדיוק אז נשמע קול בחזרה –
אולי טווס, אולי בעל כנף אחר – וסבא היה קורץ לי ולאחותי.
ככה החופשות של הילדות שלי היו נראות – שבוע שלם של משפחה, אהבה
וקריאות של טווס.
הזיכרון הזה עורר זיכרון ילדות אחר. משהו הרבה יותר קטן שהאנשים היחידים
שהיו מעורבים בו היו אחותי ואני והוא תמיד התרחש ביום שישי, בזמן שאמא ואבא היו
ישנים אחרי צהריים. אני הייתי בת 8 או 9 ואחותי בת 5 או 6.
היינו לוקחות את הספר "ילדים מבשלים" של רות
סירקיס, הספר הצהוב והדק שסביר שגם לכם יש אותו, ומכינות את כדורי השוקולד של
עמוד 59, שכבר התלכלך בכתמי שוקולד.
בשקט היינו מפוררות את עוגיות הפתי-בר, מערבבות את השוקולית ושופכות
חצי מבקבוק תמצית הרום. בשקט היינו מגלגלות כדורים קטנים של שוקולד, מצפות אותם
בסוכריות צבעוניות, מניחות בתוך המנז'טים הקטנים ובשקט מחכות שאמא ואבא יתעוררו כדי
שנוכל להתפאר בכדורי השוקולד הטעימים שהכנו. ככה היינו מעבירות את אחר הצהריים של
ימי שישי, בשקט-בשקט מכינות כדורי שוקולד בזמן שההורים ישנים.
זיכרון קטן וחמוד שתמיד מעלה לי חיוך והפעם גם עורר בי את החשק לכדורי
שוקולד.
XOXO
דורין
